פסק-דין בתיק ע"א 1985/04

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת ד. גנות), מיום 1.2.04, בת"א 4663/03, שבו קבע בית המשפט כי מוצרי בטון ששימשו את המערערת בקשר עם הקמת תחנת רכבת הם בבעלות המשיבה, וחייב את המערערת לשלם למשיבה סכום של 134,671 ש"ח ושכ"ט עורך דין בסך 25,000 ש"ח.

1.         רקע

(א)        המערערת היא רכבת ישראל (להלן: " המערערת" או " הרכבת"). המשיבה, ולפמן תעשיות בע"מ, היא חברה תעשייתית המייצרת ומשווקת מוצרי תשתית וביוב (להלן: " המשיבה" או " ולפמן").

(ב)        ביום 7.3.02 התקשרה הרכבת בהסכם עם חברת מגיד מהנדסים בע"מ (להלן: " מגיד") (להלן: " הסכם הרכבת-מגיד"), שבו התחייבה מגיד לבנות בעבור הרכבת את "תחנת הראשונים" בראשון לציון (להלן: " התחנה").

בסעיף 39(2) לתנאים המיוחדים של הסכם זה התחייבו הרכבת ומגיד:

" חומרים וכן מבנים ארעיים שהוקמו על ידי הקבלן במקום המבנה למטרת בצוע המבנה והשלמתו, יעברו בשעת הבאתם או הקמתם כאמור לבעלות הרכבת."

(ג)         ביום 26.9.02 הזמינה מגיד מולפמן (להלן נכנה את ההזמנה: " הסכם ולפמן-מגיד") מכר והספקה (לאתר התחנה) של מוצרי תשתית שיועדו לבניית התחנה ושעיקרם תעלות מוכנות מבטון פולימרי ופלטות בטון (להלן: " המוצרים").  סעיף 11 לתנאים שבגב ההזמנה קובע:

" כל עוד לא סולקה לחברה [ולפמן ] מלוא התמורה על פי תנאי הסכם זה, הבעלות במוצרים תישאר של החברה והמזמין יחזיק במוצרים כנאמן של החברה ויהיה אחראי לשלמותם ותקינותם עד להעברת הבעלות בהם לידי המזמין. המזמין לא יהיה רשאי לעשות במוצרים, או בחלק מהם, שימוש כלשהו, ו/או לשנות את המוצרים ו/או להוסיף ו/או לגרוע מהם. מוסכם בזה כי באם למרות האמור לעיל יעשה המזמין שימוש במוצרים והחברה תעשה שימוש בזכותה לבטול העסקה תהיה זכאית החברה לתפוס את המוצרים ולקבלם בחזרה מן המזמין ו/או מי שיחזיק במוצרים מכוחו של המזמין ו/או כחליפו ולרבות כונס נכסים ו/או מפרק ו/או נאמן."

התנאי שבסעיף זה ידוע בפסיקה כ" תנית שימור בעלות" (להלן: " תנית שימור הבעלות" או " הוראת שימור הבעלות").

(ד)        כל הקורא את הוראות שני ההסכמים שהובאו לעיל, מבחין מייד שעלולות הן שלא לדור בצוותא חדא: אם מגיד קיבלה את המוצרים מולפמן והשתמשה בהם בבניית התחנה, בטרם שילמה את תמורתם לולפמן, הרי שעל פי הסכם ולפמן-מגיד נותרו הם בבעלותה של ולפמן, בעוד שעל פי הסכם הרכבת-מגיד עברו הם לבעלותה של הרכבת. סתירה זו היא העומדת בלבה של המחלוקת שלפנינו.

(ה)        ולפמן סיפקה למגיד את המוצרים שהזמינה: את חלק הארי ביום 26.12.02 ואת היתרה ביום 12.5.03 (וביום 14.5.03). המוצרים סופקו ישירות לאתר הבנייה של התחנה, ומגיד עשתה בהם, או ברובם, שימוש בבניית התחנה. הרכבת שילמה למגיד בעבור חשבונות שוטפים שהגישה בגין עבודות הבנייה עד וכולל חשבון מיום 30.3.03. מגיד לא הספיקה להשלים את בניית התחנה מפני שנקלעה לקשיים כספיים, והרכבת הפסיקה את עבודתה בתחנה, בהודעה שמסרה לה ביום 10.7.03, בעקבות ההודעה תפסה הרכבת חזקה ביתרת המוצרים שהיו בתחנה ומסרה אותם לקבלן אחר - חברת אשר גרין מבנים בע"מ (להלן: " גרין"), כדי להמשיך בבניית התחנה. כאן המקום לציין שמגיד לא שילמה לולפמן את התמורה בעבור המוצרים שסיפקה באשראי שוטף + 75 יום.

(ו)         ביום 4.6.03 הורה בית המשפט המחוזי בחיפה (פש"ר 342/03) על הקפאת הליכים נגד מגיד, וביום 14.7.03 הורה על סיום הקפאת ההליכים ומעבר לפירוק זמני.

2.         ההליכים בבית משפט קמא

(א)        ביום 25.8.03 הגישה ולפמן לבית משפט קמא את כתב התביעה שבו עתרה להצהרה על בעלותה במוצרים, לצו מניעה האוסר על הרכבת לעשות שימוש במוצרים ולחיוב הרכבת בתשלום בסך 134,671 ש"ח - מחירם של המוצרים בניכוי מחירם של מוצרים שיוחזרו. ולפמן הגישה גם בקשה לצו מניעה זמני בקשר לשימוש במוצרים ובעלי הדין הגיעו להסכמה שייתרה את הצורך בדיון בו. נציין כבר כאן שבסופו של דבר הסתפקה ולפמן בתביעה הכספית.

(ב)        הרכבת הגישה כתב הגנה וטענה, בין היתר, שהמוצרים עברו לבעלותה וכי " המוצרים או רובם המוחלט מותקנים בתחנת הרכבת 'הראשונים' כך שלא ניתן עוד לנתקם ממבנה התחנה ..." (ס' 12 לכתב ההגנה).

(ג)         בעלות הדין הגישו תצהירי עדות ראשית, ובהמלצת בית המשפט הסכימו לוותר על חקירת המצהירים ולהגיש סיכומים. עוד הוסכם שהסוגיות שבמחלוקת יהיו אלה: הסמכות העניינית של בית המשפט דלמטה לדון בתביעה, שאלת הבעלות במוצרים והשאלה אם חבה הרכבת בשווי המוצרים מכוח העילה של עשיית עושר ולא במשפט.

3.         פסק דינו של בית משפט קמא

הסמכות העניינית

(א)        הרכבת טענה שהסמכות לדון בתביעה נתונה לבית המשפט המחוזי בחיפה שהוא בית המשפט של פירוק בעניינה של מגיד. בית משפט קמא דחה את הטענה מהטעם שהצדדים לתובענה אינם בעלי הדין בתיק הפירוק, אין לתובענה קשר לנושא הפירוק ואין בה כדי להשפיע על גורלה של מגיד בבית המשפט של הפירוק. נקבע כי ולפמן הגישה את התובענה כמי שזכאית לתשלום בעבור השימוש במוצריה, ולא בכובעה כנושה של מגיד, ולכן אין חשש כי היעתרות לתובענה תביא להעדפת נושים. גם אם בסופו של דבר יחייב בית המשפט את הרכבת לשלם לולפמן את שווי המוצרים, והרכבת תהיה לנושה של מגיד, עדיין לא יהיה בכך כדי להגדיל את מסת החובות של מגיד, שהרי הרכבת תבוא בנעליה של ולפמן כנושה של מגיד.